מלחמת יום הכיפורים – עדותו של ס’
ס’ שרת בחטיבה 188, גדוד 53 במהלך מלחמת יום הכיפורים, כנהג משאית תחמושת וחילוץ.
“את זה אני לא אשכח בחיים” הוא מתאר בקול רועד, “בדיוק בשעה 14:00 רעש של מיגים מעל הבסיס ברמת הגולן, פיצוצים ובומים גדולים בקשר, רעש וצעקות של נפגעים, פצועים והרוגים,
המלחמה החלה והגהנום התחיל“.
ב – 6/10/73, בסביבות השעה 22:00 בלילה, נשלח ס’ למלא משאיות בדלק ותחמושת “יצאנו בשיירה של 7 – 6 משאיות עמוסות בדלק ותחמושת על ציר הנפט. בראש השיירה קצין מודיעין בג’יפ, כשאני אחריו במשאית הראשונה”.
בערך כ – 5 – 4 ק”מ אחרי נפח, הקצין עוצר מגיע אל ס’ ואומר: “תחכו על הציר. אני הולך להודיע לכוחותינו להגיע לנקודה שבה אתם ממתינים”.
זמן קצר לאחר מכן, מופיע על ציר הנפט, טנק.
“חשבתי לתומי שהקצין שליווה את השיירה שלח את הטנקים שצריכים חימוש. אותתי לו עם האורות הקטנים, הוא אותת לי חזרה ונעצר כ – 20 מ’ לפני. ירדתי מהרכב ורצתי אל הטנק, מסביב לילה וחושך. פתחתי את הצריח, שמעתי דיבורים בערבית. מיד הבנתי. אלו לא טנקים שלנו. קפצתי מהטנק, רצתי לכיוון המשאיות וצעקתי: זה לא הטנק שלנו, ורצתי להסתתר מאחורי סלע. גם הנהג של המשאית השניה, שהיתה מאחורי המשאית שלי, רץ והסתתר לידי. ראינו את הקנה של הטנק מכוון לכיוון השיירה ואת הטנק מנסה לירות. אבל, בדרך נס לא יצא פגז, הוא לא הצליח לירות. באותם רגעים, ראיתי את המוות שלי ושל חברי לשיירה מול העיניים”.
הסיוט של ס’ לא נגמר ותחושת סכנת המוות, גם היום, עדיין מרחפת מעליו.
למחרת בבוקר, ס’ נשלח שוב עם השיירה לציר הנפט כדי לחמש את הטנקים. “זה היה שדה קרב נוראי, פגזים ורסיסים עפו מכל עבר” , הוא מספר, “המראות היו קשים מנשוא”.
ס. מזהה טנקים של החטיבה, מסמן להם שהוא משלהם ומתחיל להעביר פגזים לטנקים, כאשר כל העת, מסביב “אש תופת”. לאחר שס’ רוקן את כל התחמושת מן המשאית, הוא רצה לחזור לגדוד אבל, “כ – 500 מטר ממני נפל מטוס שלנו” , הקרבות בין הטנקים שלנו לטנקים של הסורים נמשכים ללא הפסקה, ס’ מספר כי ראה חיילים משלנו שיוצאים מהטנקים שלנו כשהם עולים בלהבות מהטנקים שנפגעו “אני מסתתר מאחורי אבנים על ציר הנפט”, ס’ לוחש: “אני ראיתי לפחות עוד שני מטוסים שלנו שנפגעו”.
ס. מצליח לחזור למשאית וחוזר לכיוון הגדוד. כשהגיע לנפח, היתה הפגזה כבדה על הצומת, ולכן הוא עוצר ונכנס לבונקר הגדול שהיה ליד השער. הבונקר היה מלא בחיילים. התברר שהיה שם איזה שהוא טנק סורי, שירה על הבונקר כל כמה דקות. ס’ ניצל כמה דקות של הפוגה וכשנפסקו היריות, חזר למשאית והמשיך לכיוון הגדוד.
בצד ימין, לפתע מבחין ס’ בתאג”ד, הוא ראה מספר רב של חיילים פצועים שוכבים על הרצפה, אמבולנסים והליקופטר, שאליהם מפונים חיילים שנפגעו.
המראות לא עוזבים אותי, אני לא מצליח לישון בלילה. ס’ משתף באומץ רב.
ס’ ממשיך את סיפורו: אחרי קרבות הבלימה, הוא נכנס עם שיירת המשאיות לשטח הסורי ומבחין בדרך, בשיירה ענקית של כלים כבדים, טנקים ותותחים של הסורים שרופים וכן המון גופות של חיילים סורים. “עד היום אני מריח את הריח של הגופות השרופות” הוא מודה בעצב.
ס’ המשיך לנסוע בשטח הסורי עד שהגיעו למקום שבו הם מקימים סדנת חימוש זמנית, לטיפול בטנקים בפיקודו של קצין בשם לרר. הם עובדים כל הלילה. הריח הנורא עדיין לא עוזב אותו.
למחרת, הם מפנים את המקום. את ס. מציבים במובלאת הסורית עם חיילים מילואים, שאינו מכיר כלל, שם הוא שוהה כשלושה חודשים במהלכם יוצא ס’ לטיפולים עם משאית החילוץ שלו עד להפסקת האש.
המראות הקשים שנאלץ ס’ להיות עד אליהם, במהלך שירותו במלחמת יום הכיפורים, לא עוזבים אותו, גם הריחות שהריח במלחמה ההיא, הנם תזכורת לזוועות שראו עיניו.
גם היום, 47 שנה לאחר תום המלחמה, לס’ אין תחושת ביטחון ורוגע. הוא סובל מסיוטים חוזרים ונשנים בכל לילה ואלו הם, רק חלק קטן מהקשיים היומיומיים איתן נאלץ ס’ להתמודד כל השנים הללו.
אנו חוזרים ומבקשים, כל מי שמכיר או יודע להוסיף פרטים על המקרים המתוארים – נשמח אם תוכלו ליצור איתנו קשר כדי לסייע ל ס’ לקבל עזרה.