התנהגות רעה וחמורה – נהיגה בשכרות

א. היה בחופשת מחלה בעת שארעה לו תאונת דרכים הקשה, שלאחריה היה מורדם ומונשם במשך תקופה ארוכה.

לאחר ששוחרר מביה"ח, הגיש א. תביעה להכרה בפגיעות הרבות שאירעו לו עקב התאונה, כנכה צה"ל.

לאחר כשנתיים וחצי, שבמהלכם קיבל א. טיפולים רפואיים ע"ח משהב"ט ולהפתעתו הרבה, נדחתה תביעתו בטענה של "התנהגות רעה וחמורה" בגין נהיגה בשכרות.

מהי התנהגות רעה וחמורה (סעיף 9 לחוק הנכים)?

 בחוק נקבע כי, במקרים שבהם התנהגותם של החייל/ת הוא בגדר "התנהגות רעה וחמורה", הרי שמוצדק לשלול מהם את זכאותם להכרתם כנכי צה"ל למרות שיש קשר בין הפגיעה, לבין השירות הצבאי.

הגדרת "התנהגות רעה וחמורה" נבדקת בכל תיק ובהתאם לנסיבותיו המיוחדות.

א. הגיע למשרדנו לאחר שתביעתו טופלה ע"י מספר עורכי דין, כשהוא מיואש לחלוטין. לטענתו, הוא לא שתה כלל בעת התאונה והוא לא ידע להסביר מדוע נכתב בסיכום המחלה עת שוחרר מביה"ח, שבבדיקת הדם שנערכה לו נמצאה רמת אלכוהול גובהה ומופרזת. א. המיואש לא ידע כיצד הוא יכול להפריח את הטענה שהוא לא היה שיכור.

משרדנו, לאחר התלבטות, החליט לייצג את א. בערעור מול משהב"ט.

לאחר שעיינו בכל המסמכים שבתיק, הגענו למסקנה כי, אכן לא הוכח ולא ניתן להוכיח שא. היה שיכור במועד התאונה. אנו טענו כי, פרט לרישום במכתב השחרור מביה"ח כי, נמצאה רמת אלכוהול גבוהה בדמו של א., אין כל תיעוד אחר המעיד כי, א. היה שיכור בתאונה. אנו טענו כי  לרישום הזה, בסיכום המחלה, אין  כל משקל.

וכיצד הגענו למסקנה הזו? הרי הרישום בסיכום המחלה נרשם ע"י ביה"ח? איך בכלל אפשר לערער על  הרישום בסיכום המחלה?

המסקנה שלנו היתה כי, א. לא היה שיכור במועד התאונה, הסתמכה על עדותו המשכנעת של א. בפני ביהמ"ש, כמו גם זאת על מסמכים נוספים מהתיק שתמכו בעדותו.

במסמכים מזמן אמת, למשל, בדו"ח האמבולנס שהגיע מיד לאחר התאונה, לא נמצא דבר היכול להעיד כי, א. היה שיכור בזמן שקיבל טיפול רפואי מצוות האמבולנס. לא צוין כי נודף ממנו ריח של אלכוהול או כי, הוא התנהג בצורה מעוררת חשד שהוא שתוי, כפי שצפוי במקרה כזה.

גם כאשר הגיע א. למיון, לא נרשם ע"י הרופאים שטיפלו בו כי, יש להם  חשד כלשהו שמדובר בשיכור.

הדבר היחיד שנרשם, בנוגע לרמת האלכוהול בדמו של א. , מופיע בסיכום המחלה מבית החולים כי, נמצא ריכוז גבוה ביותר של אלכוהול בדמו.

טענותינו היתה כי, לא ברור כלל אם הבדיקה הזו בוצעה לא. ואם כן – באלו תנאים היא בוצעה.

עוד נטען על ידינו כי, הבדיקה בכלל לא עומדת בשום קריטריון הקבוע בחוק, להוכיח כי אדם היה שיכור בזמן שנהג ברכב.

בימ"ש השלום קיבל את הערעור שהגשנו בשם א. ואת טענותינו וקבע:

 "שבהעדר אסמכתא מתאימה לביצוע הבדיקה אין לדעת אם נתון זה אכן נשאב מתוך בדיקת דם שנעשתה למערער (משכך לא ניתן לשלול אפשרות שמדובר בטעות וכי הבדיקה קשורה לאדם אחר).
זאת ועוד גם אם נניח שמדובר בנתון הלקוח מבדיקת דם שבוצעה למערער, אין לדעת מתי בדיוק בוצעה הבדיקה והאם היא בוצעה בתנאים המבטיחים את מהימנות התוצאה האמורה.
לאור האמור לעיל, לא ניתן לבחון האם הבדיקה בוצעה בתנאים שיבטיחו שהיא לא "זוהמה" ע"י מקורות חיצוניים למשל, ע"י חיטוי אלכוהולי של אזור החדרה המחט בעת לקיחת דגימת הדם)."  (מתוך פסק הדין).

עוד טענו בפני ביהמ"ש כי, השתהותו של קצין התגמולים במתן החלטתו (במשך שנתיים וחצי, מעוררת תמיהה. ככל הנראה, המתין קצין התגמולים להגשת כתב אישום ממשטרת ישראל נגד א., אולם, התיק נגדו נסגר ע"י המשטרה וכלל לא הוגש נגדו כתב אישום. גם בכך, יש לחזק את טענתנו כי א. לא היה שיכור במועד התאונה.

סוף דבר – בית המשפט קיבל את טענותינו במלואן, קיבל את הערעור וקבע כי החלטת קצין התגמולים לשלול מא. את זכויותיו כנכה צה"ל- מבוטלת.

אולם, קצין התגמולים לא השלים עם החלטה זו, והגיש ערעור לבהמ"ש המחוזי.

גם כאן,ידו של א., באמצעות משרדנו, היתה על העליונה. ביהמ"ש המחוזי דחה פה אחד את הערעור שהוגש ע"י קצין התגמולים ואישר את החלטת ביהמ"ש השלום שקבע כי לא הוכח שא. היה שיכור במועד התאונה וכי אין שום בסיס לשלול ממנו את זכויותיו המגיעות לו על פי הדין.

דילוג לתוכן