ג’ היתה ילדה מוצלחת, תלמידה טובה ומוכשרת, התגייסה לצבא ושירתה בתפקיד מלא אחריות ובעל חשיבות ועמדה בפני קידום משמעותי.
ההווה והעתיד לא יכלו היו להיראות מבטיחים יותר, אבל ברגע אחד, שבריר שניה וחייה של ג’ ישתנו מהקצה לקצה ולעולם לא ישובו להיות כפי שהיו:
“באותו יום תכננתי לנסוע לתל אביב, עמדתי עם חברות מהבסיס בתחנה לכיוון תל אביב.
בהחלטה של רגע, החלטתי לוותר ולשוב הביתה”.
“התחלתי לחצות את הכביש לתחנה שמעבר לכביש, גם שם עמדו חברות נוספות ששרתו איתי. ברגע שסיימתי לחצות והצטרפתי לחברותיי נשמע פיצוץ אדיר”.
פיגוע מחריד התרחש בתחנה, שרק לפני רגע יצאה ממנה ג’.
“בהתחלה לא הבנו מה קורה, היינו מבולבלות ואז מולנו עלה עשן ודברים התחילו לעוף באוויר ורעש של סירנות, הבנו שהיה פיגוע. המראות והריחות היו קשים, התחיל בלבול גדול וצעקות מכל עבר”.
הן עמדו שם כדקה, המומות, תוהות מה לעשות ואז ברחו מהמקום מחשש לפיגועים נוספים.
לאחר מכן, התברר שבפיגוע נפצעה קשה חברתה הטובה, שנשארה צמח לאחר הפיגוע.
“לאחר הפיגוע לא חזרתי לעצמי, סבלתי מחרדות ולא הצלחתי להירדם בלילות. בעיקר, ליוותה אותי תחושת האשמה, שאני ניצלתי וחברתי הטובה נפגעה כל כך קשה ואולי זו אני הייתי אמורה להיפצע והיא להמשיך את חייה, אולי היא היתה ניצלת, אם אני לא הייתי עוברת את הכביש”.
“התחלתי טיפול פסיכולוגי. מצבי הנפשי החמיר, סבלתי מנדודי שינה, עייפות, דיכאון ומחשבות אובדניות. נבדקתי ע”י קב”ן שהמליץ ושחרר אותי בשל PTSD (פוסט טראומה)”.
“למרות השיחרור המוקדם, ניסיתי להמשיך ולתפקד כרגיל. למדתי תואר ומקצוע, אבל התחושות הקשות, הפחדים והדיכאון, לא עזבו אותי. למרות הטיפולים הפסיכולוגיים והתרופתיים, המשכתי לסבול”.
במשך שנים, ג’ לא היתה מסוגלת להתמודד עם תביעה נגד משרד הביטחון.
רק לאחר כ – 13 שנים מהפיגוע ולאחר אשפוז פסיכיאטרי, ג’ עזרה אומץ ובאמצעות משרדנו הגישה תביעה נגד משרד הביטחון בעקבות הפיגוע.
משרד הביטחון, כהרגלו, “גרר רגליים” ורק לאחר 3 שנים! ארוכות החליט להכיר בג’ כנכת צה”ל בשיעור של 30% נכות לצמיתות.