סיפורו של צלף

“שרתי שרות מאוד עמוס וקשה, התקופה היא האינתיפאדה השנייה. ביצענו המון מערבים, מעצרים של חשודים, חיפושים אצל חשודים ומחסומים”.

“כצלף, אתה מאוד בודד. הייתי אמור לצאת לפעילות עם בן זוג קבוע (תצפיתן או מאתר שהוא גם צלף) אבל במציאות זה לא היה ככה. הרבה פעמים הייתי מגיע לעמדה או פעולה בתור צלף יחיד  וממתין בעמדה בין 4 שעות לשעות רבות, המקסימום היה 100 שעות!! , לפעמים העמדה היתה גרועה והייתי חשוף לירי. בפעולה, כצלף בודד המצב הזה מאוד קשה מנטאלית. דרך אגב, היום מקפידים לצאת עם בן זוג קבוע – תצפיתן או מאתר שהוא בעצם צלף וותיק יותר שגם חונך את הצלף הצעיר”.

“מהרגע שביצעתי ירי כצלף, כלומר הרגתי מחבל, הרגשתי שמשהו בי התקלקל”.

“ישנם אירועים רבים שחרוטים בזיכרוני, אחד מהם, כאשר הייתי חלק מכח של כ – 20 חיילים במבצע מסוים. במהלך התנועה, זיהיתי חשודים, ביצעתי ירי לעבר שניים מהם והרגתי אותם והשאר נהרגו ממטוס שהוזנק לאוויר. כשהגענו ליעד, המקום היה הרוס לחלוטין, בשטח היו פזורים הרבה מאוד מטענים ונשקים. מח”ט הגזרה הורה לי לערוך חיפוש בגופות שהיו מרוטשות לחלוטין – לזיהוי ובנוסף, לרכז מטענים, נשקים ואמל”ח, שהיו פזורים בשטח. חששתי מאוד. תמיד הזהירו אותנו לא לגעת במטענים, אלא לחכות שיגיעו מומחים לענין וינטרלו את המטענים. ביצעתי את הפקודה, אבל עם הרבה חשש לחיי”.

“לאחר האירוע הזה, התחילו להופיע סיוטים. בחלום, אני חווה מחדש את הסיטואציה של ירי. החלום הוא בהילוך איטי, אני נושם נשימות עמוקות, חש את הנגיעה בנשק והירי ואת הרעש החזק באוזניים שלאחר מכן. בסיוט אני רואה את רגע הפגיעה, הכל דרך הכוונת, הכל נורא חד וברור. לעיתים, אני בודק גם את הגופה בחלום. אני חש דרוך מאוד, חרד וחסר אונים בחלום. אני מתעורר בבהלה, זעה קרה ובמתח נוראי”.

לאחר כשנה וחצי, מגיעה תקופת רגיעה בפעילות וש’ עולה לקו הצפון. בתקופה זו, יש לו זמן להרהר ולחשוב על החוויות הקשות שעבר. הוא פונה לקב”ן. לאחר כ – 3 חודשים, חוזר לפעילות מבצעית וממשיך לסבול מחלומות וסיוטים, אבל כלפי חוץ ממשיך לתפקד כרגיל.

לאחר השירות ישר מוצא עבודה: “בחרתי בעבודה פיזית קשה, העבודה שתתיש אותי, שלא תשאיר לי זמן לחשוב על מה שעברתי”.

הסיוטים נמשכים, ישנו ניתוק חברתי ועצבנות. ש’ לא מצליח להתמיד בעבודות, מתחיל ללמוד אבל מתקשה להתרכז ועוזב. פותח עסק עצמאי, מנסה לתפקד כרגיל. במקביל, ממשיך לשרת במילואים.

עם קבלת הצו “מצב הרוח מתדרדר, אני נעשה עצבני, חרד, אגרסיבי, נעלם ללקוחות וגם המצב בבית בלתי נסבל, מריבות עם האשה והילדים סובלים”. למרות זאת, ממשיך לשרת ואף ממשיך להשתתף במלחמת לבנון השנייה, עמוד ענן וצוק איתן.

והשנים חולפות, וש’ לא יודע שהוא סובל מפוסט טראומה.

לאחר עוד שירות מילואים קשה, שממנו חזר במצב נפשי קשה, שכמובן השפיע על המצב בבית, הוא פונה לטיפול זוגי “במהלך הטיפול הזוגי, העלתה, לראשונה, המטפלת השערה שאני סובל מפוסט טראומה, בעקבות האירועים שחוויתי. וממליצה לי ללכת לטיפול אישי”.

בשלב זה ש’ הגיע למשרדנו אובד עצות. המלצנו לו לפנות ליחידה לתגובות קרב בתל השומר כדי שיוכל לקבל טיפול מיידי  למצבו הקשה. במקביל הגשנו עבורו תביעה נגד משהב”ט.

כאן מחכה לש’ מאבק נוסף, שטרם הסתיים, הפעם מול משהב”ט.

כיום, כשנתיים לאחר הגשת התביעה, ש’ הוכר כנכה צה”ל בנכות זמנית של 50%. ש’ משתומם “האם לא חלף מספיק זמן מאז שחרורי מהצבא (לפני כ 20 שנה) כדי שיקבעו את נכותי לצמיתות? על כל פנים, ש’ כעת מקבל טיפוליים רפואיים, תגמולים חודשיים ועוד

ועדיין, הדרך עוד ארוכה….

 

דילוג לתוכן