הסיפור של ס’

הסיפור של ס’ באמת מדהים, הוא מלמד אותנו אף פעם לא להרים ידיים, לא להתייאש, להתייעץ, לדעת להיעזר באנשים הנכונים וגם על אכפתיות ועזרה … .
ס’ היה נהג תחמושת ותובלה במלחמת יום כיפור, בחטיבה 188, בגדוד 53.
הוא הגיע אלי למשרד וסיפר לי את הסיפור שלו. ס’ סיפר על מראות קשים ואירועים טראומטיים שחווה במהלך המלחמה, שלא עזבו אותו שנים רבות גם לאחר שחרורו מצה”ל.
ס’ התמודד, במהלך השנים, עם הלם קרב ולא ידע שהוא סובל מהפרעה זו. בנוסף, הוא התבייש והוא הדחיק את העובדה שהוא סובל על רקע נפשי. רק בשנים האחרונות, החליט ס’ להתמודד עם מצבו, להכיר בעובדה כי הוא אכן סובל מטראומה בשל מלחמת יום הכיפורים והתחיל מסע ארוך של טיפול נפשי קשה ובמקביל, החליט להגיש תביעה נגד משרד הביטחון, כדי שיכירו בסבל הנפשי שלו, שארע כתוצאה מהחוויות הקשות מאותה מלחמה.
אולם, כידוע, תביעה להכרת זכות מתיישנת 3 שנים לאחר השחרור.
תביעתו של ס’ התיישנה מזמן!!
אולם, ניתן להתגבר על טענת ההתיישנות במקרים מסוימים, לעיתים באמצעות עדים.
במקרה של ס’, הקושי הגדול היה למצוא עדים כאלה.
ס’ סיפר כי לאחר שפרצה המלחמה, כל הנהגים התפזרו, כל אחד נשלח למקום אחר לפי הצורך, כך שבפועל, במהלך הלחימה ס’ היה בחברת חיילים שלא הכיר וגם לאחר מכן, לא היה ביניהם קשר.
החלטתי לא להרים ידיים. לאחר תחקיר שעשיתי, למדתי שחטיבה 188, היתה חטיבה שבלמה בגופה את הכוחות הסוריים תוך כדי אבידות רבות.
במהלך ה – 24 השעות הראשונות, איבדה החטיבה את רוב שרשרת הפיקוד וחיילים רבים.
לצורך התחקיר, קראתי חומר רב בנושא, ספרים שנכתבו, עיינתי במסמכים רבים, על מנת שאוכל להצליב אירועים שדיווחו עליהם עם סיפורו של ס’.
במקביל, העליתי את סיפורו של ס’ על הכתב ופרסמתי אותו ברשתות החברתיות, בקבוצות פייסבוק הקשורות למלחמת יום כיפור (כן, יש כאלה והן פעילות מאוד, אנשים חיים את המלחמה הזו יום, יום). אולי מישהו מכיר, שמע, יודע.
קיבלתי המון פניות מאנשים טובים שרצו לעזור וגם מאנשים שלחמו בגזרה הצפונית ומאנשים שחקרו ולמדו על המלחמה אבל, לצערי, המידע לא הוביל לעדים ששרתו עם ס’ במשך המלחמה.
בשלב זה, החלטתי לחשב מסלול מחדש ולחשוב מחוץ לקופסה.
ביקשתי מס’ שיתן לי את שמות הנהגים אתם שרת לפני המלחמה.
ס’ זכר מספר שמות של נהגים מהגדוד. לאחר מאמצים, הצלחתי לאתר חלק מהנהגים, אבל אף אחד מהם לא יכול היה לאשר את סיפורו של ס’ במהלך המלחמה, מכיוון שהנהגים, כאמור, התפזרו כל אחד למקום אחר ולא שרתו עם ס’ בזמן הקריטי של המלחמה.
לא כולם הסכימו לשתף פעולה, לחלקם האירועים היו ועודם ממש טראומטיים והם לא רצו להיזכר … .
חלק הסכימו לספר מה עבר עליהם במלחמה וכל אחד מהם תאר את הגהנום שהוא עבר… איך המלחמה הקשה גבתה מחיר כבד מהגדוד ומהחטיבה…. איך כל אחד מהנהגים שרת במקום אחר ועבודת נהיגה אחרת, סיפרו על אי הסדר, איך כל אחד ניצב במקום אחר וכי הם לא הכירו את החיילים ששרתו איתם.
כתבתי מכתב למשרד הביטחון, אליו צרפתי את סיפורי הנהגים, אולם הדגשתי את הכאוס הגדול ששרר, את העובדה שהנהגים התפצלו ונשלחו למקומות שונים ותפקידים שונים במהלך הלחימה. אולם, על דבר אחד לא יכולה להיות מחלוקת: על העובדה שס’ לחם ברמת הגולן, במלחמת יום הכיפורים.
צרפתי את העדויות שהיו ברשותי כולל מסמכים חשובים, תיארתי את הקושי הגדול והמאמצים העילאיים שנעשו על ידי כדי לאתר את העדים.
לשמחתי ולמרות שלא נמצא עד אחד שיאשר כי, ראה במו עיניו את האירועים שס’ תאר, החליט משרד הביטחון להכיר בעובדה שהאירועים הקשים שעבר ס’, גרמו לס’ לפוסט טראומה ולאחר מאבק של שנים, ס’ הוכר כנכה צה”ל.