הוא התגייס לסדיר בשנת 2005, היה לוחם ומפקד אחראי וגיבור.
כשחייל שלו נהרג לידו, הוא נשא את האשמה עליו.
הוא התחייב בינו לבין עצמו, ששוב הוא לא יתן לזה לקרות. לא במשמרת שלו.
אף חייל שלו לא ייהרג.
מאותו הרגע, היה בדריכות תמידית.
מבחינתו, הוא מקריב את חייו כדי שלוחמים אחרים יחיו.
כשאירוע נוסף, שבו היה חשש לחיי שניים מחייליו התרחש והוא חיפש אותם במשך זמן ארוך, מבלי לדעת מה עלה בגורלם – הסדקים החלו להופיע.
לבסוף, הוא איתר אותם בריאים ושלמים, אבל מבחינתו הפחד לגורלם, שרט את נפשו והשפיע עליו עד היום.
לאחר השחרור, ההגנות שבנה לעצמו, החלו ליפול, לאט, לאט.
הוא אמנם התחתן והקים משפחה, אבל הסיוטים, מצבי הרוח, הדריכות, ההתפרצויות ….
ורגשות האשם, פרצו ביתר שאת.
הוא הגיע אלי לפני כ – 4 שנים, כ – 15 שנה לאחר השחרור.
הוא התחיל תהליך של הכרה, אבל אז נעלם. לא כי לא רצה, פשוט לא היה מסוגל להתמודד.
ואז הגיעו אירועי ה – 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, והכל התעצם.
הוא סבל והמשפחה סבלה איתו וכמעט התפרקה.
הוא שוב יצר קשר, והפעם הבין שאין ברירה.
זה לא היה קל, אבל ביחד השלמנו את התהליך.
ליוויתי אותו לועדה והוא הוכר כסובל מפוסט טראומה בדרגת נכות של 50% ולצמיתות.
עכשיו יוכל להתחיל בשיקום שלו ושל משפחתו.
