א’ היה בחופשת מחלה בעת שארעה לו תאונת דרכים קשה, שלאחריה היה מורדם ומונשם במשך תקופה ארוכה.
לאחר ששוחרר מביה”ח, הגיש א’ תביעה להכרה בפגיעות הרבות שאירעו לו עקב התאונה, כנכה צה”ל.
לאחר כשנתיים וחצי, שבמהלכם קיבל א’ טיפולים רפואיים ע”ח משהב”ט ולהפתעתו הרבה, נדחתה תביעתו בטענה של “התנהגות רעה וחמורה” בגין נהיגה בשכרות.
לאחר כשנתיים וחצי, שבמהלכם קיבל א’ טיפולים רפואיים ע”ח משהב”ט ולהפתעתו הרבה, נדחתה תביעתו בטענה של “התנהגות רעה וחמורה” בגין נהיגה בשכרות.
מהי התנהגות רעה וחמורה (|סעיף 9 לחוק הנכים)?
בחוק הנכים נקבע כי, במקרים שבהם הנכות של החייל/ת הינה כתוצאה של “התנהגות רעה וחמורה” שלהם, הרי שמוצדק לשלול מהם את זכאותם להכרתם כנכי צה”ל למרות שיש קשר בין הפגיעה, לבין השירות הצבאי.
הגדרת “התנהגות רעה וחמורה” נבדקת בכל תיק ובהתאם לנסיבותיו המיוחדות.
א’ הגיע אלי לאחר שתביעתו טופלה ע”י מספר עורכי דין, כשהוא מיואש לחלוטין. לטענתו, הוא לא שתה כלל בעת התאונה והוא לא ידע להסביר מדוע נכתב בסיכום המחלה עת שוחרר מביה”ח, שבבדיקת הדם שנערכה לו נמצאה רמת אלכוהול גובהה ומופרזת. א’ המיואש לא ידע כיצד הוא יכול להפריך את הטענה שהוא לא היה שיכור.
ואכן, לכאורה נראה היה כי המקרה של א’ “אבוד”. כיצד ניתן לערער על הכתוב בסיכום המחלה כי א’ היה שיכור?!
החלטתי לייצג את א’ בערעור מול משרד הביטחון.
לאחר עיון מעמיק בכל המסמכים שבתיק, הגעתי למסקנה, שאכן לא הוכח ולא ניתן להוכיח שא’ היה שיכור במועד התאונה. אני טענתי כי, פרט לרישום בסיכום המחלה מביה”ח, שם נרשם, שנמצאה רמת אלכוהול גבוהה בדמו של א’, אין כל תיעוד אחר המעיד שא’ היה שיכור בתאונה ולכן, לרישום הזה, בסיכום המחלה, אין כל משקל.
הטענות שלי התבססו על מסמכים נוספים מהתיק שתמכו בעדותו של א’ שלא היה שיכור במועד התאונה וכן טענות בדבר האופן והנהלים שחובה לבצעם כאשר בודקים רמת אלכוהול בדמו של נהג, שלא בוצעו במקרה זה.
במסמכים מזמן אמת, למשל, בדו”ח האמבולנס (שהגיע לטפל בא’ מיד לאחר התאונה), לא נמצא דבר היכול להעיד כי, א’ היה שיכור בזמן שקיבל טיפול רפואי מצוות האמבולנס. לא צוין כי נודף ממנו ריח של אלכוהול או כי הוא התנהג בצורה מעוררת חשד שהוא שתוי, כפי שצפוי במקרה כזה.
גם כאשר הגיע א’ למיון, לא נרשם ע”י הרופאים שטיפלו בו כי יש להם חשד כלשהו שמדובר בשיכור.
הרישום היחיד בנוגע לרמת האלכוהול בדמו של א’, היה בסיכום המחלה מבית החולים.
אני טענתי שלא ברור כלל, אם הבדיקה הזו בוצעה ל א” ואם כן – באלו תנאים היא בוצעה.
עוד טענתי שהבדיקה בכלל לא עומדת בשום קריטריון הקבוע בחוק, להוכיח כי אדם היה שיכור בזמן שנהג ברכב.
בימ”ש השלום קיבל את הערעור שהגשתי בשם א’ ואת טענותיי וקבע:
“שבהעדר אסמכתא מתאימה לביצוע הבדיקה אין לדעת אם נתון זה אכן נשאב מתוך בדיקת דם שנעשתה למערער (משכך לא ניתן לשלול אפשרות שמדובר בטעות וכי הבדיקה קשורה לאדם אחר).
זאת ועוד גם אם נניח שמדובר בנתון הלקוח מבדיקת דם שבוצעה למערער, אין לדעת מתי בדיוק בוצעה הבדיקה והאם היא בוצעה בתנאים המבטיחים את מהימנות התוצאה האמורה.
לאור האמור לעיל, לא ניתן לבחון האם הבדיקה בוצעה בתנאים שיבטיחו שהיא לא “זוהמה” ע”י מקורות חיצוניים למשל, ע”י חיטוי אלכוהולי של אזור החדרה המחט בעת לקיחת דגימת הדם).“(מתוך פסק הדין).
עוד טענתי בפני ביהמ”ש כי, השתהותו של קצין התגמולים במתן החלטתו (במשך שנתיים וחצי), מעוררת תמיהה. ככל הנראה, המתין קצין התגמולים להגשת כתב אישום ממשטרת ישראל נגד א’, אולם, התיק נגדו נסגר ע”י המשטרה וכלל לא הוגש נגדו כתב אישום. גם בכך, יש לחזק את טענתי כי א’, לא היה שיכור במועד התאונה.
סוף דבר – בית המשפט השלום, קיבל את טענותיי במלואן, קיבל את הערעור וקבע כי החלטת קצין התגמולים לשלול מא’ את זכויותיו כנכה צה”ל- מבוטלת.
אולם, קצין התגמולים לא השלים עם החלטה זו, והגיש ערעור לבהמ”ש המחוזי.
גם כאן, ידו של ‘, באמצעותי, היתה על העליונה. ביהמ”ש המחוזי דחה פה אחד את הערעור שהוגש ע”י קצין התגמולים ואישר את החלטת ביהמ”ש השלום שקבע כי לא הוכח שא’ היה שיכור במועד התאונה וכי אין שום בסיס לשלול ממנו את זכויותיו המגיעות לו על פי הדין.