באחד התיקים ייצגתי חייל, ששרת כסוהר בכלא צבאי. השרות היה מלווה במתחים נפשיים קשים מטבע העבודה עם אסירים.
באחד הימים, שבהם ליווה החייל הסוהר, אסיר, לקבלת טיפול רפואי בבית חולים, ברח האסיר, עליו היה מופקד החייל.
בעקבות כך, נשפט החייל הסוהר ונכלא והפך לאסיר, בעצמו. לאחר שחרורו מהכלא, הועבר לשרת כש.ג עד לסיום השרות.
כחודש לאחר האירוע, החייל החל לסבול מסימפטומים של מחלת הסוכרת, הוא חש ברע, אך רופא קבע כי הוא סובל משפעת.
לאחר שהתופעות נמשכו אך בעוצמה רבה יותר, פונה החייל לביה”ח, כשהוא שרוי במצב של עילפון.
בביה”ח, אובחן החייל כחולה בסוכרת מסוג 1.
תביעה שהגיש החייל להכרת במחלת הסוכרת, כנכות שארעה בזמן ועקב השרות – נדחתה.
ערערתי על דחיית התביעה בביהמ”ש.
בחוות דעת של רופא מומחה, מטעם קצהת”ג, קבע המומחה שמחלתו של החייל התפתחה על רקע נתונים תורשתיים בלבד וכי בשרותו הצבאי של החייל, לא ארע כל אירוע טראומתי יוצא דופן, שגרם להתפרצות המחלה, ועוד קבע המומחה מטעם קצהת”ג כי, לדחק נפשי אין כל תפקיד בהתפתחות הסוכרת וכי לא קיימת אסכולה רפואית הקובעת קשר בין סוכרת לדחק נפשי.
בחוות דעתו של מומחה, מטעמנו, קבע המומחה, שהחייל אכן עבר אירוע נפשי קשה וטראומתי ושהמחלה אכן פרצה כתוצאה מהאירועים הנ”ל.
המומחה, מטעמנו, אף הביע פליאה על דעתו הנחרצת של המומחה מטעם קצהת”ג, לאור העבודה כי הוא (המומחה) עצמו היה שותף לועדה שעסקה בנושא הקשר בין סוכרת לדחק נפשי, אותה הזמין קצהת”ג ואותה ועדה קבעה שבמידה ותתפתח סוכרת חריפה אצל חייל כתוצאה מאירוע דחק רפואי או נפשי תוך 3 חודשים מהאירוע, יש לקבוע קשר בין האירועים.
ואכן, ביהמ”ש קיבל את טענותיו של המומחה מטעמנו והערעור התקבל.
ביהמ”ש קבע כי, האירוע הטראומתי גרם לחייל זעזוע נפשי עמוק וסבל רב ואכן, היה יוצא דופן.
ביהמ”ש התקשה להבין כיצד ומדוע בחר קצהת”ג להמעיט בערכו של האירוע.
ביהמ”ש הוסיף כי, הטראומה שהיתה מנת חלקו של החייל בנסיבות שנוצרו, היתה אמיתית. המערער היה אחראי על האסירים ומילא את תפקידו במסירות ולכן, המקרה החמור שבו ברח אסיר ממשמרתו, היה עבורו טראומה קשה במיוחד.
עוד קבע ביהמ”ש כי, העובדה שהחייל נשפט והוכנס למאסר, הוא ענין קשה ובלתי שגרתי לכל אדם, קל וחומר לאדם אשר בן רגע הפך מסוהר בכלא, לאסיר.
ביהמ”ש הביע צער על כך שקצהת”ג אינו יודע לקבל את העובדות האלה כהוויתן וסבר שאילו היה פותח את ליבו ותבונתו בפני החייל, היה לבטח מבין גם הוא שהטראומה שעברה עליו, קשה מנשוא.
ביהמ”ש אף הביע תקווה כי, השקפת קצהת”ג ביחס למערער אינה תוצאה של קו מדיניות מוכתב מראש של קצהת”ג, אלא כשל אבחנתי מקומי או שגגה בלבד.
ואני אוסיף כי, המציאות לצערנו, מלמדת אותנו אחרת!!